כולם קמים פה מוקדם.
כן, אצלנו זו אחת המעלות של הקש"ר:
פחות בקטע שלו לישון, יותר לפעול...
לכן אין זמן התאוששות, קמים על טורבו!
לא שזה אומר שאין את הקושי במעברים...
הטורבו מתבטא גם בעצבים
לדוג' הבוקר חטפתי מקלחת של מילים מעורבבות
שכנראה פשרן היה
"מה הסיפור שלך שכל בוקר אני צריכה לסדר את החדר שאני אבלגן תוך חמש דקות מהרגע שאחזור מבי"ס"🤯
הקטע הכי מצחיק הוא הקושי להתמיד במשימה. למרות שהם קמים מוקדם
כולם פה בסוף נכנסים ללחץ ופאניקה
(האמת, פאניקה שייך לי,
להתעלף איך שהפיצית בת השבע רצה לאוטו למצוא את היויו סיני ששכחה בו אתמול ואני רואה את הקטן בן השנתיים מדדה אחריה עם מטרייה הפוכה פתוחה
( הלחץ לא קים ב99 אחוז מהזמן שהם בהתכוננות.
כי מה קשור לכפתר כפתורים בחולצת תלבושת
כשחייבים להביא מצלמה להסריט את התינוקות מרוקנים את המגירות בגדים ופותחים לי גרביון גרביון?
(הייייי??? מישי עבדה על זה קשה השבוע
) וזה גם הזמן הכי מוצלח להיזכר בו שהיום היום האחרון לתערוכת גופים
(מה זה בכלל?)
ו"רק אני אף פעם לא מביאה כלום"!
זה גם הזמן המושלם של המתבגרת לדבר עם חברה על הבוקר ולהשתיק את כולם ברקע עם מבט חרד וזועם כאחד שלא יהיה לה בושות כי רק בבית שלנו מדברים בקולי קולות
(זה עכשיו הזמן הזה שאני צריכה להשמיע לה את עצמה או שאחכה שיבואו כלל המתבגרים ונעשה שיחת אחד ועוד 2 חינם?).
הבוקר שלנו זה גם הזמן האידאלי לח'תית להכין ארוחות בוקר גורמה. ירקות חתוכים ולחמניה מזינה?
נראה לכם?
לא פחות מחסה חתוכה עם גרודי גזר ורוטב מלא בלימון,
ואין כזה דבר שהבגט ייחתך לשתיים,
אנחנו נשקיע הרבה אנרגיות למצוא שקית ארוכה מספיק
ואז כשאני מאבדת את סבלנותי,
אז תבוא הפשרה בדמות "אוף, אז אני אקח רק עוד גבינה רגילה בכלי של רבע ליטר וזהו.... "
במקביל, אני כבר חצי שעה מחפשת את האבא של הסיפור הזה,
הוא התאדה אחרי ששם את הלחם בטוסטר
ויש דברים שצריך חתימה של אבא כמו כמה שעות הוא למד עם הילד ושיתמודד הוא עם זה שאין לו מושג אם הוא למד איתו בכלל או לא
וגם כן כמה שעות זה ארך (5 דקות מקסימום. אולי 6.)
מה? שמונה? אין מצב!!!!
יקיריי, הטרמפיסטית בוקר הקבועה שלנו כבר רבע שעה כאן
זה אומר שמזמןןןן היה שמונה ולא, זה לא הזמן להיזכר שבא לך מגפיים היום! אז מה אם יעל לובשת היום מגפיים! היא גם לובשת מעיל!
וכשאמרתי שזה נראה מצחיק חולצה דקיקה עם מגפיים לא התחכמתי,
זה באמת נראה מצחיק!!! וגם בושות לי בלי קשר!
ואז כשאני שקועה כולי בטיעונים של נתפשר על סוודר ולא חייבים להסתרק כי הקוקו נשאר פיקס מהמקלחת של אתמול בלילה
ואני חותמת על מבחן מספר מליון מתחילת שבוע
(מתי היא מספיקה ללמוד לכל מה שאני חותמת עליו?)
ומסכימה בלי להתכוון יותר מדי שיבואו היום כל החברות של החוג להיות אצלנו עד החוג ואז אני אטרמפס את כולן
(מדמיינת לחלקיק שניה את ביתי מצהירה באושר שמה הבעיה? יש לנו מלאאאא מקום באוטו. יקירתי, היה. עד אתמול שהקפצתי את אחותך לחברה והיא השאירה שם את כל מה שיכלה)
ובלי נשימה אני קולטת ששרפתי את הטוסטים. שוב.
איפה באמת האבא של הטוסטים האלה???? אוף, חיפשתי שעה מה מריח לי שרוף🥵
ואז אני רואה מחזה שיכול לקרות רק אצלינו.
בבת אחת מתנדפים לי כולם אל הרכב ההוא שעומד באמצע הכביש,
(אה, הנה הוא) ארבע דלתותיו פתוחות,
צפירותיו מחרישות האוזניים מתמזגות ביחד עם פרחי מיאמי שמתנגנים בווליום לא הגיוני,
כולי תפילה שהנסיעה תחל רק כשכל הדלתות תהיינה סגורות ואני רואה מחלון הרכב את הצוציק מנסה לחגור את עצמו תוך כדי עמידה.
ברוך שעושה לי נס במקום הזה. כל בוקר. כל יום. כל שעה.